כמו שכבר בטח הבנתם, בשלב זה של הסיפור אני נמצא בקשר זוגי מחייב, אמנם עדיין בלי טבעת, אבל יותר מחייב ממה שהייתי רוצה להיות בו היום. היא רוצה חתונה, אני רוצה עתיד מבוסס. ועל הציר הזה, פחות או יותר, נעות כל המחלוקות שלנו…
אז חשבתי לי שכמו בתחילת הקשר שלנו קמפינג החופשה האהובה עלינו תציל את המצב או שלא.. אין מה לעשות הניסיון הוא מורה מצוין ועם השנים למדתי שאין כמו חופשה מפנקת על מנת לפתור מחלוקות קשות.
לא הייתי נעול על קמפינג, נכנסתי לאינטרנט על מנת לחפש לנו מקום נחמד להעביר בו סוף שבוע שבו נוכל ללבן את המצב, לשוחח שיחות נפש עמוקות אל תוך הלילה ולעשות הרבה אהבה, אולם המחירים, אוי המחירים…
כל מקום שהיה נראה נחמד הוא הרבה מעבר לתקציב שלי וכל מה שהתאים לתקציב שלי נראה כמו מקום שישנים בו בטיולים שנתיים. בלית ברירה, אך עם הרגשה טובה מאוד בלב, הלכתי עלה אופציה הזולה והמוכרת – חופשת קמפינג על חוף הכנרת. כשסיפרתי לה את זה היא הגיבה בשמחה. "קמפינג זה תמיד הרבה יותר כיף מכל החופשות המפוצצות שצריך לחסוך חצי שנה לפני ואחרי שיוצאים אליהן…" היא אמרה. אני כל כך אוהב את הצניעות הזאת שלה…
היא אף פעם לא הייתה מסוג הנשים שמפוצצות אלפי שקלים על שופינג ותכשיטים. אישה כלבבי.
יום חמישי, קיצרנו שנינו את יום העבודה ולקראת שעות הצהרים יצאנו לכיוון הכנרת ברכב שכור.
אני מת על הנסיעות הארוכות הללו. עם בית הבובות, עברי לידר, שלמה ארצי ומשינה, גם הדרך הארוכה ביותר נראית קצרה. כרגיל, פחות או יותר מזכרון יעקוב וצפונה יער הבטון האפור פינה את מקומו ליערות מסוג אחר והגוון הכללי של הדרך התחיל להוריק. יום אחד, אני כמעט בטוח בזה, אני אעבור לצפון.
לעזאזל הפרנסה ולעזאזל הכול – איך החיים יכולים להיות לא טובים כוילה טובלת בירוק עולה פחות מהכוך המסריח שאני חי בו היום… אני הכי אוהב את קטע הדרך שמגיע ממש לפני שמגיעים לכנרת – המבט אל הימה הכחולה כשהרי הגולן מעטרים את הרקע הוא הנוף האהוב עלי.
כמו תמיד, הגענו לאתר קמפינג דקות ספורות לפני השקיעה ועוד בטרם חדלו הדמדומים כבר היה לנו מאהל קמפינג מדוגם ומושקע לתפארת מדינת ישראל. לעת ערב הנחנו סטיקים משובחים על הגחלים הלוחשות וחלצנו בקבוק ראשון של יין. כנראה שהלילות הארוכים של חופשת קמפינג עושים את שלהם – הלבבות נפתחים ויש לנו הזדמנות אמיתית לשוחח. אבל לא תמיד לשיחות האלו יש תוצאות טובות.
הסברתי לה את השיקולים שלי והיא מצידה שלפה טיעון מנצח – השעון הביולוגי שלה שמתקתק במרץ. בלב כואב ומתוך הבנה אמיתית שלא נוכל לגשר על הפערים הגדולים שבינינו קיבלנו החלטה כואבת אך נבונה – להיפרד…
לא יהיו יותר חופשות קמפינג מיוחדות מחובקים באוהל קמפינג בתוך שקי שינה, לא עוד ארוחות משותפות ולא ערבים של בטלה מול הטלוויזיה. חופשת קמפינג זו סיכמה הכול..לה כנראה יהיו ילדים בזמן הקרוב, אני אמתין עם זה עוד כמה שנים… וכנראה שהולכים לעבור על שנינו ימים לא קלים. מסתבר, שלא תמיד האהבה מנצחת…