באמצע שנות ה-80 מצא לעצמו עם ישראל תחביב מסוכן: שיט אבובים. קיבוצניקים וחניכי תנועות נוער היו מגיעים לירדן, מתיישבים על פנימיות מנופחות וזורמים להנאתם במים הקרים. ראו זאת יזמים באזור והחליטו לעלות על הגל. גיא ירמק, 35, ממושב בית הלל היה אחד מהם. יחד עם שני חברים הקים עסק להשכרת אבובים מנופחים. "מהר מאוד התברר שהכיף הזה הוא עסק מסוכן", מספר ירמק. "היו פציעות ואפילו מקרי טביעה. כמו אחרים שהקימו עסקים כאלה, התחלנו לחפש כלי שיט אלטרנטיבי – וקייאקים היו הפתרון".
בעוד ירמק וחבריו נכנסים לאטם לעסק, היה קיבוץ כפר בלום עמוק בתוך המים. בהשקעה ראשונית של עשרות אלפי דולרים ייבאו בקיבוץ קיאקים זוגיים מהמזרח הרחוק והשכירו אותם למבקשים. לשמחתם, בתחילת שנות ה-90 התרבו הצימרים בגליל ומספר המבקרים גדל והלך.
"התחרות אתם היתה קשה", מספר ירמק. "בשלב מסוים החלטנו שאין סיבה להמשיך להתנפל זה על גרונו של זה והתמזגנו לגוף תפעולי ושירותי אחד". כיום משמש ירמק מנכ"ל משותף של קייאקי כפר בלום ובית הלל. מנשה אבין הוא המנכ"ל הנוסף. השניים מרוצים מהקשר עם הקיבוץ המופרט, ומגדירים אותו "קשר נוח".
לקראת סוף שנות ה-90 הבינו אנשי חברת השיט כי הלקוח הישראלי מבקש סל שירותים רחב בהרבה, ומוכן גם לשלם בעבורו. כיום מציע העסק טופ רופ פארק אתגרי, קמפינג ושירותי הסעדה לקבוצות.
בעונה: 4,000 איש ביום
רפטינג . "ניסנו להחדיר פעילויות חורף אבל נתקלנו בבעיה תפעולית ובבעיה פסיכולוגית" (Artoday)האתר פתוח מפסח עד סוכות, מעסיק 140 איש ועוד שמונה עובדים קבועים, וקולט בשבעה חודשים 230 אלף שייטים. 90% מהמבקרים הם ישראלים והיתר הם בעיקר תיירים שמגיעים בקבוצות מאורגנות, למשל כחלק מפרויקט תגלית. העונה החמה היא כמובן החופש הגדול.
"הפריצה הגדולה החלה עם הנסיגה מלבנון", אומר ירמק. "בין 2000 ל-2004 קפצו המחזורים פי שניים ויותר בכל שנה, והאתר החל להראות רווח. מאז 2005 אנו חווים גידול של 15% במחזור השנתי והיד עוד נטויה". עד היום הושקעו במקום כ-4 מיליון דולר. בשנים האחרונות הוא מגלגל 11 מיליון שקל בשנה ומאז 2000 הוא גם רווחי.
יש ימים שבהם ההתנפלות על האתר גדולה. זה קשה למפעילים – וגם למטיילים.
אבין: "נכון. בימי השיא עוברים פה 4,000 איש ואנחנו יודעים שהישראלי יודע לדרוש ולהתלונן. למזלנו מדובר במוצר שמתקן בעצמו את הרושם. המבקר יכול לכעוס על ההמתנה הארוכה בתור או על המחיר שנדמה לו כגבוה, אבל ברגע שהוא מגיע למים וחוטף את השפריץ הראשון הוא מחייך ושוכח הכל. בשנה הבאה הוא גם ירצה לחזור כי החוויה שהוא מקבל פשוט נהדרת".
באזור הקטן שבו אתם פועלים קיימים עוד חמישה מתחרים. מה עושים כדי לשמור על שורת הרווח?
ירמק: "התחרות אכן גדולה, ולכן אנחנו משקיעים הרבה מאוד בשיווק ויחסי ציבור מצד אחד ובבידול מצד שני. לכל אחד מהאתרים יש עוד משהו, כמו צימרים או מסעדה. השירותים הנוספים שאנחנו נותנים יוצרים את הייחוד שגורם לאנשים לבוא דווקא לכאן. בעתיד אנחנו מתכננים להרחיב את סל מוצרי השיט ולהוסיף מפלים כדי להעלות את רמת האקסטרים במסלולים מסוימים".
למה אין פעילות בחורף?
אבין: "ניסינו להחדיר גם מוצרי חורף, כמו רפטינג, אבל נתקלנו בבעיה תפעולית ובבעיה פסיכולוגית. הישראלי לא יעשה את מה שעושים באירופה וארה"ב וייכנס בחורף למים הקפואים. שיט בישראל הולך יפה עם ימי שמש חמים. המשוגעים לדבר שהגיעו לא הצדיקו את פתיחת האתר. את חודשי החורף אנחנו מנצלים לעבודות תחזוקה ושיווק".
מדובר בפעילות שעלולה להיות מסוכנת. איך מתמודדים עם המתח לאורך זמן?
אבין: "אנחנו נוקטים בכל אמצעי הבטיחות האפשריים: אם יש זרימה חזקה מדי מפסיקים את העבודה גם אם מפסידים, קונים פוליסות ביטוח ומשלמים שליש מהמחזור לעובדים, כדי להוסיף עוד ועוד מדריכים שימנעו בעיות. ודבר נוסף: אנחנו מזדקנים מהר".
וביום שאחרי הסגירה?
ירמק: "אני מסתכל על המספרים, ואם היתה שנה טובה מדובר בהקלה גדולה. השמחה נובעת גם משורת הרווח, גם מהעובדה שהכל עבר בשלום וגם מהחופש הנפלא שמחכה מעבר לפינה".